נאמר על רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כך אני רואה תנועתי, התנועה המסורתית. מסורת הינה מסירה של היש, של הקיים, אל דבר מתחדש. היהדות הינה באר עמוקה מאוד, שמתוכה אין מפסיקים לשאוב; המים תמיד זכים, והיודעים כיצד לשתות אותם, מתרעננים ומוסיפים חיים. אך מים שאין אנו יודעים איך לשתות מהם הם בזבוז בעלמא. המעיין המספק מים אינו חדל לעולם. הוא תמיד מפכה, אך זרימתו אינה מורגשת תמיד. היהדות נמצאת בבאר ומחכה לשאיבה, ואם השאיבה נכונה – המים מרווים אותנו; אך אם לא נשאב אותם נכון, אזי המים יישפכו לריק, או יזדהמו.

התנועה המסורתית שואבת ושותה בצורה שיכולה לספק לנו את החיים הנכונים שאנו צריכים בארצנו המתחדשת, וזאת עבודתנו ומשימתנו. עלינו לפתח תכניות שמטרתן לחנך דור שמקורותינו לא יהיו זרים לו. שהתורה הקדושה לא תהיה רק הטקסט של בר המצווה, אלא המדריך לחיים. שדף גמרא יהיה נהיר לו ולא רק חלקם של מעטים. שרש"י, רמב"ם, ריה"ל, אבן גבירול, ספורנו, הבעש"ט לא יהיו רק שמות של רחובות. שבתי כנסת יהיו מוסדות תוססים של מפגש ויצירה. עלינו לבנות יהודי גאה במורשתו, אך גם יוצר ופתוח לכל הדעות. יהודי שיכבד את כל ההשקפות והמחשבות. יהדות שתילחם למען צדק חברתי וזכויות האדם באשר הוא. עלינו לעזור לבנות חברה שהכל ירצו לחיות בה.

איך נשיג זאת? זהו האתגר. קודם כל עלינו ללמוד ולהכיר מאין באנו; חברה המשליכה את עברה מאחורי גבה – אין לה עתיד. אסור לנו לזלזל במערכת המצוות שקיבלנו, אך שומה עלינו לקיימן עם פנינו לעתיד. בשיר ידוע מתקופת החלוצים מופיעה השורה "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה": לא עלינו ארצה רק כדי לבנות מדינה, אלא גם כדי לבנות את עצמנו מחדש. אני חולם שתנועתי תהיה מובילת הבנייה של היהודי שחזר למולדתו. לא נתכחש לגלות שהינה חלק ממורשתנו, אך נשתדל ששוב לא נרד מארצנו. ומערכת קיום מצוות תוססת ולא מאובנת תתרום לכך; ולזה אנחנו צריכים להתמסר. אני חולם שמדינתי תכבד את שוויון האישה באופן מלא בכל התחומים: בחינוך, בפרנסה, ביצירה, בבנייה, בהגנה על המדינה ובבתי כנסת. אני חולם שבוגר תיכון ישלוט בקריאה, בכתיבה, בתולדות העולם ועמינו, שיכיר את שייקספיר, ביאליק והסופרים והמשוררים החשובים שלנו ושל אומות העולם, שיידע לפתוח ולהשתמש בסידור ובתלמוד. האם זהו חלום, או מתווה למציאות? תלוי בנו. הנדע להשתמש נכון ברימון? אני כולי תקווה שכן, ולזה אני מתפלל.