האבא האהוב שלי, מבחינתי, לא עזב את העולם הגשמי שלנו ביום חמישי בערב.

האבא האהוב שלי, מבחינתי, התחיל לעזוב אותו כבר לפני כמה שנים, כשמחלת האלצהיימר החלה לחלחל בגופו ולגרום לו לשינוי אישיותי ולאובדן זיכרון. ניתוחי הלב הרבים ושלל בעיותיו הפיזיות לא עזרו כמובן לנפש להירפא ואף החמירו את הבעיה. וכך, במהלך השנים האחרונות, ראיתי את האבא האהוב שלי הופך להיות חסר סבלנות, מאבד את חדוות הקריאה שהוא כל כך אהב, מאבד את יכולת הלמידה הכל כך מפותחת שלו ומאבד לאט לאט את הקשר עם המציאות. ואני יחד איתו, בתחושתי האישית, איבדתי את הקשר עם האבא האהוב שלי, נפרדתי כבר מזמן מהנפש האהובה שלו והתפניתי רגשית לעזור לטפל בגוף שנותר.

אבל היום, אחרי שהגוף הגשמי עזב את העולם, עזבו יחד איתו גם כל המחלות וכל הבעיות הפיזיות והנפשיות, ואני מוצאת את עצמי שוכחת אותן כאילו לא היו ומצליחה לחזור אחורה, לשנים שלפני המחלות ונזכרת. נזכרת באבא האהוב שלי.

האבא האהוב שלי היה מודל לחיקוי. הוא היה איש שמח, איש חכם בצורה בלתי רגילה, "האנציקלופדיה המהלכת" שלנו, כפי שאהבנו לקרוא לו, בעל ידע מקיף כמעט בכל תחום. כזה שכשנתקענו עם חוסר ידע על משהו, לפני תקופת "דוקטור גוגל", היינו פשוט מרימים אליו טלפון כדי לשאול ולקבל תשובה.

לאבא האהוב שלי היה חיבוק דב כיפי, מהיתרונות היחידים של עודף המשקל, והוא היה איש השיחה שלי כשהייתי זקוקה לעצה. מגיל מאוד קטן הייתי מתגנבת לו לספרייה בשעה שהוא היה לומד בה, כאילו רק לדקה, ונסחפת איתו לשיחות של שעה. הוא ידע תמיד להביע דיעה, אך עם זאת לכבד כל החלטה שקיבלתי. הוא האמין בי, תמיד. הוא לימד אותי על פלורליזם, על סוציאליזם, על יהדות אחרת. הוא לימד אותי שהגשמה עצמית חשובה ביותר ובעיקר, הוא הנחיל בי את אהבת האדם הגדולה שהיתה בו והעניק לי כלים של אופטימיות בלתי נלאית לכל החיים.

האבא האהוב שלי היה מקור לגאווה כשהוסמך להיות רב במחזור הראשון של הרבנים הקונסרבטיבים שהוסמכו פה בארץ. הוא היה שם דבר בתנועה המסורתית, הוא העביר תלמידים רבים גיור והוא זכר, כל עוד היה יכול, כל תלמיד ותלמידה שלו. הוא היה מורה נפלא ודורש נפלא שגרם לספר התורה והתנ"ך להיות רלוונטיים כל כך לימינו. הוא ערך טקסי בר מצווה ובת מצווה מרגשים מאוד, כולל של 3 מילדיי, והוא ערך גם חתונות ולוויות, גם כן בצורה מיוחדת לו, שתמיד השאירה חותם על המשתתפים בהן.

האבא האהוב שלי היה גם איש תרבות. אהב להקשיב למוזיקה קלאסית ולצפות בבלט קלאסי. עד ימיו האחרונים הוא צפה בטלוויזיה בכל הזדמנות בקונצרטים ובבלטים האהובים עליו. הוא גם אהב את מוזיקת הטנגו מארגנטינה מולדתו וגם שירי ארץ ישראל שחיברו אותו לצד הציוני החזק שבו. הוא אהב תיאטרון וקולנוע ועיתונות וספרות, והוא העביר לנו את החשיבות שבתרבות כחלק מהכוח האנושי, המחבר בין כל בני האדם. כי האבא האהוב שלי, עם זאת שהיה יהודי מאמין, גם האמין בכיבוד כל הדתות וכל בני האדם, איש באמונתו יחיה.

האבא האהוב שלי היה גם סבא מקסים, שאהב כל נכד ונכדה שלו וידע מה תחומי העניין שלהם. הוא היה הראשון לקלח כל אחד מילדיי אחרי שנולדו, כשהם עוד רכים ופצפונים כל כך ומפחיד להכניס אותם למים. והוא בידיו החסונות היה מחזיק אותם וגורם לי בטחון רב. הוא היה יושב איתם ומספר להם סיפורים כל עוד היתה להם סבלנות לשבת ולשמוע והוא התעניין בהם עד ימיו האחרונים, מנסה לדלות מהזיכרון כל פעם איזה נכד שייך לאיזה מילדיו, בני כמה הם ובאיזה שלב בחיים הם נמצאים כרגע.

וזהו, האבא האהוב שלי כבר לא פה.

לשמחתי, הוא שחרר את הנשמה מגופו לפני שמחלת האלצהיימר גרמה לו לאבד לגמרי את הזיכרון ואת עצמו. הוא לא שחרר לפני שאמא שיחררה אותו, כי הוא אהב את אמא והיה קשור לאמא בכל מאודו. הוא דאג לה תמיד, גם כשכבר לא יכל פיזית לדאוג לה, ועכשיו הוא השאיר לנו את המשימה הזאת ואנחנו נבצע אותה על הצד הטוב ביותר.

אבא אהוב שלי, פרידה חלקית ומשמעותית מאוד עשיתי ממך עוד בעודך בחיים, עם ניתוח הלב השני שלך, כשהרגשתי שהנשמה שלך עוזבת לרגע את גופך. אז כבר הכתה בי ההבנה, שאבא שלי כבר לא יחזור להיות האבא המוכר לי, ושאני מסוגלת לנהל את חיי גם כשאינך פיזית איתי.

עכשיו, כשנשמתך עזבה סופית את גופך, אני נפרדת ממך בהשלמה מלאה. אני מקווה שהתאחדת במקום שכולו טוב עם כל אהוביך מהעבר, עם ההורים שלך, עם נאצ'ו ובעיקר עם סבתך האהובה. אני מקווה שאתה פוגש שם דמויות מופת שהערצת ושהמנגינות שליוו את חייך עלי אדמות, ימשיכו ללוות אותך בחיי הנצח.

אני אומרת לך תודה על כל מה שהענקת לי בחייך, זוכרת אותך זיכרון מלא של האבא האהוב שלי מבטיחה להמשיך את דרך החיים השמחה והמאושרת שהנחלת לי, ונפרדת ממך בברכת השלום הפשוטה בה תמיד נפרדתי ממך... צ'או פפי